החלטה בתיק רע"פ 4719/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר - נשיאה, ג' נויטל ו-ר' בן-יוסף), בעפ"ג 35429-01-13, מיום 28.5.2013. בפסק דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום בתל אביב-יפו, (כב' השופטת ל' מרגולין-יחידי), בת"פ 24899-02-11, מיום 20.12.2012.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, הנזכר לעיל. בהחלטתי מיום 1.7.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר, אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, אשר הוגשה על-ידו.

רקע והליכים קודמים

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום, בגדרו יוחסה לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 23.12.2009, בשעה 12:40, או בסמוך לזמן זה, סר המבקש למקום מושבה של חברת יוסי רחמים ובניו בע"מ, ברחוב השבעה 7 אשר בעיר אזור, שם עבד לפנים. המבקש נפגש עם אחיו של מעסיקו לשעבר, שי רחמים (להלן: שי), והמתין במקום למעסיקו לשעבר, יחזקאל רחמים (להלן: המתלונן), אך משהלה בושש לבוא, עזב המבקש את המקום. לאחר מספר דקות התקשר המבקש לשי רחמים ואמר לו: "אני רוצה לפגוע באחיך ולהעלים אותו ואני בדרך לג'וארישים... אני הלכתי להביא לכם אנשים ג'וארישים לעשות לכם סוף היום אני אראה לכם מי זה אלי"    

3.             ביום 31.10.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית משפט השלום  את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. יצוין, כי המבקש הודה בקיום שיחת הטלפון האמורה ואף בהשמעת דברים העולים כדי איום, במהלכה, כך שגדר המחלוקת הנותרת הייתה צרה יחסית, ונגעה בעיקר לחלק מהביטויים הנזכרים בכתב האישום, ולשאלה האם המבקש השמיעם בשיחתו עם שי. בית משפט השלום קבע, על בסיס הודאתו החלקית של המבקש, ובהסתמך על עדויותיהם של שי ושל השוטר רס"ר מושקוביץ (אשר שמע את השיחה הרלבנטית), כי הדברים המיוחסים למבקש בכתב האישום, אכן נאמרו על-ידו. לפיכך, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

           לאחר מתן הכרעת הדין, דחה בית המשפט את עתירת המבקש להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו, וקבע כי "כל הנתונים שהוצגו על ידי בא כח הנאשם יכולים להיות מובאים לידיעת בית המשפט, על מנת שישקול אותם במהלך הטיעונים לעונש ובאמצעות ראיות הגנה לעונש".

4.             בגזר דינו, מיום 20.12.2012, לאחר שנשקלו, מחד גיסא, טיבם של האיומים שהושמעו והעובדה שהוזכרו בהם גורמים, להם מיוחסת יכולת להוציאם מהכוח אל הפועל, ומאידך גיסא, טענת המבקש, כי לא היתה לו כוונה קונקרטית או יכולת לממש את האיומים, קבע בית משפט השלום, כי מתחם הענישה הראוי בנסיבות המקרה דנן, נע בין עונשי מאסר מותנים לעונש של מאסר בן 5 חודשים, לריצוי בפועל.

           בשלב גזירת עונשו של המבקש בתוך המתחם שנקבע, שקל בית המשפט לחומרה את האופי המחושב בו בוצעה העבירה ואת עברו הפלילי של המבקש, אשר כלל עבירות איום נוספות, שבגין אחת מהן הוטל עונש מאסר מותנה של 7 חודשים. בהקשר זה, ציין בית המשפט, כי באותו גזר דין, בגדרו הושת על המבקש עונש מאסר על תנאי, התחשב בית המשפט בנסיבותיו האישיות של המבקש וסבר כי מדובר במעידה חד-פעמית. אולם כעת, משחזר המבקש לסורו, מקץ שנה בלבד מאותו גזר הדין, ברי כי לא כך הוא הדבר.

           לצד הקולא נשקלו על-ידי בית משפט השלום, הנסיבות הבאות: הודאתו של המבקש בחלק הארי של המיוחס לו; חרטתו על ביצוע העבירה; לקיחת האחריות, גם אם לאחר ההרשעה, על כל מעשיו, לרבות החלקים שהוכחשו בתחילה על-ידו; חלוף הזמן מאז האירוע, אף הוא נשקל לזכות המבקש.

           בשקלול הטעמים לקולא ולחומרה, קבע בית משפט השלום כי, בנסיבות המקרה, יש להפעיל את עונש המאסר המותנה, אשר הושת על המבקש. עוד נקבע, כי לאורן של הנסיבות המקלות בתיק, ראוי כי העונש, אשר יוטל על המבקש בגין הפרשה הנוכחית, יחפוף, ברובו, את העונש המופעל. בנוגע לקנס, קבע בית משפט השלום, כי יש להתחשב בכך שבנותיו של המבקש סמוכות על שולחנו.

           סיכומו של דבר, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: הפעלת מאסר על תנאי למשך 7 חודשים (אשר הושת עליו בת"פ 1257/08); מאסר לריצוי בפועל למשך 4 חודשים, כאשר 3 חודשים יחפפו למאסר שהופעל, כך שבסך הכל על המבקש לרצות 8 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש עבירת איומים; ו"קנס סמלי" בסכום של 250 ש"ח או יום מאסר תמורתו.      

5.             ביום 17.1.2013, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, על גזר דינו של בית משפט השלום. ביום 26.5.2013, דחה בית המשפט המחוזי, את הערעור וקבע כי בהתחשב בעברו הפלילי של המבקש; בשים לב לכך שהעבירה בוצעה במהלך תקופת התנאי בה היה נתון המבקש, בגין הרשעה באותה עבירה; ועקב נסיבות המקרה הנוכחי, בהן השמיע המבקש "איום מוחשי, ריאלי ומשמעותי ביותר", לא היה מקום להמנע מהטלת עונש מאסר בפועל על המבקש, תוך הפעלת העונש המותנה. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי בדין החליט בית משפט קמא, שלא להאריך את תוקפו של המאסר המותנה, שכן משמעות הארכה זו, היא "אי הטלת מאסר כלל בתיק זה, ולכך בוודאי אין מקום".

בקשת רשות הערעור

6.             ביום 9.7.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, עו"ד חיים אוחנה, את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. במוקד הבקשה, עומדת הטענה, לפיה שגה בית משפט השלום משקבע, כי רף הענישה העליון הראוי, בנידון דידן, עומד על 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל. נטען, לעניין זה, כי בית משפט השלום חרג, בצורה ניכרת, מהעונש המקובל המוטל בגין ביצוע עבירת איומים אחת, ולטענת המבקש אין מקום לקביעת רף מעין זה, "בעבירה בודדת אחת של איומים".

           טענה נוספת שהייתה בפיו של המבקש, היא כי שגה בית משפט השלום משלא הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו, וזאת בפרט שעה שעומד ותלוי נגדו עונש מאסר על תנאי. נטען, בהקשר זה, כי עקב כך נפגעה יכולתו של המבקש להציג בפני בית משפט השלום טעמים ייחודיים, שאפשר והיה בהם כדי לשכנע, כי במקרה דנן ראוי להאריך את תוקפו של עונש המאסר המותנה.

           לבסוף, טען המבקש, כי הערכאות הקודמות לא התחשבו די הצורך בנסיבותיו האישיות הקשות.

דיון והכרעה

7.             לאחר עיון בבקשה על צרופותיה, נחה דעתי, כי דינה להידחות